באררדי הסיציליאני שהיגר עם הוריו לאנגליה בשנות ה50 חווה כמה עליות וירידות.
בסוף שנות ה80 ניסה להתקבל לסיינט מארטינס. לאחר כמה נסיונות כושלים הגיע
באררדי לידיו של גליאנו ובנסיונו השלישי התקבל.
בתחילת שנות ה90 לונדון החלה להכנס לרשימת בירות האופנה בעזרת מעצבים
כמו מקווין וחאליין ששברו קירות, זעזעו בדים והצהירו שהם הדבר הבא.
גם באררדי היה חלק מהתנועה הלונדונית אך עם השנים היצירות שלו עברו
שינוי בכוונותיהן:
"My work was very different, but it still needed to be show-cased in
the way that was expected of you in London. It was what people
wanted, a spectacle, where the clothes acted as mere costumes and
whether buyers bought them or not was irrelevant. Today I find that
the clothes have to work without the accoutrements of staging."
I am not about the costume drama anymore, I want my"
work to be judged for its clarity of vision rather
than its sense of historical revision."
הקולקציה הזו לא קיבלה מחמאות גדולות. הייתה ביקורת נוקבת לגבי הנטייה שלו
להתעמק בפרטים שהפעם היו העיטורים מעור מבריק, בלי לקחת צעד אחורה ולראות
את היצירה כאחת. זו אכן בעיה, אבל העיטורים מהעור המטאלי והטקסטיל האדום
הם יצירת מופת. ללא ספק הגיע הזמן של באררדי למצוא חבר ליצירה שידאג לתמונה
הגדולה בזמן שבאררדי שוקע לעולמו הכל כך יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה